היסטוריה של כלי רכב צבאיים
התפתחות – השימוש בכלי רכב או באמצעי הסעה אחרים (כולל בהמות) לשרות הצבא התפתח במקביל עם התפתחות האמצעים עצמם. בכל צבאות העולם, ואף בצבאות הפשוטים הפרימיטיביים ביותר, היה צורך להוביל משאות שונים ולהסיע את החייל ואת המפקד. אמצעי ההובלה היו שונים בתקופות השונות. השימוש באמצעי הסעה והובלה התפתח במהירות, וגרם לכך, שדווקא הצבא הוא המפתח או המשמש גורם לפיתוח אמצעי הובלה חדשים ומשוכללים יותר. הרעיון להפוך את כלי הרכב האלה מאמצעי הובלה גרידא לאמצעי לחימה ישירים מופעלים על ידי צוות, אינו חדש כלל. המגמה הייתה: לא להסתפק בהסעת חייל עד קו הלחימה, כי אם להפוך את כלי הרכב לכלי נשק ולהפנות אותו נגד האויב.
בהיסטוריה ידוע על עגלות קרב למיניהן: הסינים העתיקים (בשנת 2000 בערך לפני הספירה) הרכיבו על הגלגלים סכינים ומגלים חדים, אשר תוך תנועה חתכו כל עצם שנקרה בדרכם. נשק זה הפך למסוכן מאוד. לפני 2000 שנה מצויה היתה בידי הרומאים ה"קוודריגה" עגלה כבדה רתומה לארבעה סוסים, אשר הודות לעצם משקלה ומהירותה יכלה לפרוץ את קווי האויב. עגלות אלה היו מוגנות, בדרך כלל, על ידי לוחות מתכת או על ידי שכבות עבות של עור. בימי הביניים הופיע הרוכב על סוסו, כששניהם משוריינים בסוגי שיריון שונים. עם המצאת כלי הרכב הממונעים והנשק האוטומטי נבנו דגמים שונים של רכב קרבי משוריין ממונע בכוח הקיטור, חשמל או מנוע בשריפה פנימית, וחמוש במקלע או בתותח. מפנה חשוב בהתפתחות כלי רכב חל עם המצאת מנועים לרכב בשריפה פנימית.
התפתחות זאת החלה בסוף המאה הקודמת ונמשכת עד היום. בעבר נבנו מאות דגמים של רכבים עם מנועים לרכב מסוג מנועי שריפה, שלא הוכנסו לשימוש בצבא. יצרני דגמים אילה פעלו על דעת עצמם ללא תמיכת אנשי צבא מקצועיים וללא התייעצות איתם. מפנה חשוב נוסף חל, כאשר מספר אנשים התמחו במקצוע זה, לתפקידם בצבא.
